מצוקת הדיור לא תיפתר, יש מספיק גורמים שמעוניינים שהמצב יישאר כמו שהוא. כי אם לא, הם יהיו פחות עשירים, נקודה. זה נכון להרבה תחומים אחרים שעוררו את גל המחאות החברתיות האחרון, אך אדבר כאן בכלליות על הסמליות הנסתרת שבמצוקת הדיור.
אנו צריכים לשאול את השאלה למה אנחנו צריכים לגור בדירות גדולות או בבתים פרטיים ולקחת משכנאות ענקיות כדי לממן את חיי המותרות של אלו שקובעים את המציאות המעוותת הזו.
השאלה הזו לא צריכה להישאל מתוך עמדת נחיתות או כניעה לשליטי הכלכלה אלא כסוג של התנגדות למציאות הבלתי אפשרית הזו במטרה לפתח גישה אחרת לחיים.
כשאנחנו לוקחים משכנאות ענק אנחנו בעצם משתעבדים לבנקים ולקבלנים שקובעים עבורנו דרך חיים שאנחנו לא באמת רוצים. שעבוד זה בא לידי ביטוי ע"י שעות עבודה אין סופיות שפוגעות בחיי המשפחה שלנו מכיוון שגידול ילדינו נעשה ברובו ע"י אנשים זרים (מטפלות וצהרונים). אנחנו הופכים להיות חלק מחברה מעוותת שסולם הערכים שלה סובב סביב כסף ורכוש. אז מתי בעצם אנחנו חיים באמת?
כדרך חיים אלטרנטיבית אפשר לבחור לגור בדירות יותר קטנות שדורשות תשלום נמוך יותר. מעבר לפתרון של דירות קטנות יותר ניתן לבחור בפתרונות דיור חלופיים (קצת קיצוניים יותר) כמו בניית יורט או לגור בקרוואן. במבט ראשוני פעולה זו יכולה להתפש כפחות נוחה, אך למעשה היא זולה יותר וכפועל יוצא מכך אנו נדרש לעבוד פחות ויישאר לנו יותר זמן לחיות באמת את הדברים והרגעים החשובים - להיות יותר עם האנשים האהובים עלינו ולעשות את הדברים האהובים עלינו. צעד זה אמנם נראה קיצוני, אך גם חיינו עכשיו מתנהלים בקיצוניות מטורפת. בזבוז משווע, מרוץ בלתי נלאה אחר כסף וסטטוס, וחומרניות יתר הם גם צעדים וערכים קיצוניים ביותר אך מכיוון שאנחנו מחונכים וגדלים לתוך מציאות קיצונית זו, היא נראית לנו מובנת מאליה, טבעית ונורמטיבית וכל ערעור קל עליה מסתמן כמרדני, מרחיק לכת ומוזר.
אנחנו לא צריכים להיות קורבנות של תאגידים ושל אנשים עשירים שרוצים לשמר את המצב הבלתי אפשרי שבו שרוייה כלל האוכלוסייה.
אנחנו צריכים לשאול את עצמנו שאלות מהותיות על הדרך שבה אנחנו חיים ועל החינוך וההגיון המוזר שהושרש בנו ולחשוב על דרכים שבהן נוכל לחיות את חיינו כפי שבאמת היינו רוצים.
אנו צריכים לשאול את השאלה למה אנחנו צריכים לגור בדירות גדולות או בבתים פרטיים ולקחת משכנאות ענקיות כדי לממן את חיי המותרות של אלו שקובעים את המציאות המעוותת הזו.
השאלה הזו לא צריכה להישאל מתוך עמדת נחיתות או כניעה לשליטי הכלכלה אלא כסוג של התנגדות למציאות הבלתי אפשרית הזו במטרה לפתח גישה אחרת לחיים.
כשאנחנו לוקחים משכנאות ענק אנחנו בעצם משתעבדים לבנקים ולקבלנים שקובעים עבורנו דרך חיים שאנחנו לא באמת רוצים. שעבוד זה בא לידי ביטוי ע"י שעות עבודה אין סופיות שפוגעות בחיי המשפחה שלנו מכיוון שגידול ילדינו נעשה ברובו ע"י אנשים זרים (מטפלות וצהרונים). אנחנו הופכים להיות חלק מחברה מעוותת שסולם הערכים שלה סובב סביב כסף ורכוש. אז מתי בעצם אנחנו חיים באמת?
כדרך חיים אלטרנטיבית אפשר לבחור לגור בדירות יותר קטנות שדורשות תשלום נמוך יותר. מעבר לפתרון של דירות קטנות יותר ניתן לבחור בפתרונות דיור חלופיים (קצת קיצוניים יותר) כמו בניית יורט או לגור בקרוואן. במבט ראשוני פעולה זו יכולה להתפש כפחות נוחה, אך למעשה היא זולה יותר וכפועל יוצא מכך אנו נדרש לעבוד פחות ויישאר לנו יותר זמן לחיות באמת את הדברים והרגעים החשובים - להיות יותר עם האנשים האהובים עלינו ולעשות את הדברים האהובים עלינו. צעד זה אמנם נראה קיצוני, אך גם חיינו עכשיו מתנהלים בקיצוניות מטורפת. בזבוז משווע, מרוץ בלתי נלאה אחר כסף וסטטוס, וחומרניות יתר הם גם צעדים וערכים קיצוניים ביותר אך מכיוון שאנחנו מחונכים וגדלים לתוך מציאות קיצונית זו, היא נראית לנו מובנת מאליה, טבעית ונורמטיבית וכל ערעור קל עליה מסתמן כמרדני, מרחיק לכת ומוזר.
אנחנו לא צריכים להיות קורבנות של תאגידים ושל אנשים עשירים שרוצים לשמר את המצב הבלתי אפשרי שבו שרוייה כלל האוכלוסייה.
אנחנו צריכים לשאול את עצמנו שאלות מהותיות על הדרך שבה אנחנו חיים ועל החינוך וההגיון המוזר שהושרש בנו ולחשוב על דרכים שבהן נוכל לחיות את חיינו כפי שבאמת היינו רוצים.
