צעצועים ומה שביניהם

ספרתם פעם כמה צעצועים יש לנו בבית? יותר מידי!
אנחנו קונים יותר מידי צעצועים משלל סיבות. אומרים לנו שזה תורם להתפתחות של הילד - אני לא פסיכולוגית ולכן אין לי דעה "מקצועית-מדעית", אבל יש לי ארבעה ילדים, עובדה המקנה לי ניסיון ולדעתי אין קשר בין כמות הצעצועים לבין התפתחות הילד. הצרכנות המוגזמת הזו תורמת לניפוח חשבון הבנק של היצרנים ושל רשתות השיווק, לא להתפתחות ביכולות ובכישורים של הילדים שלנו.

לא כל מה שמנסים למכור לנו אנו צריכים לקנות. אפשר גם להכין צעצועים ומשחקים לבד בבית ע"י מחזור/שימוש בחומרים שיש לנו בבית, לדוגמה: רעשנים מגביעי מעדנים, לוח דמקה שמצויר על קרטון והחיילים הם צעצועים קטנים שצבועים בלבן ושחור, גרביים וכפפות ישנות יהפכו לבובות תאטרון ועוד. בנוסף, הכנת המשחק או הצעצוע עצמו מפתחת את הכישורים היצירתיים של הילד ומחזקת את הקשר בין ההורה לילד. לכן אין הצדקה לכמויות הצעצועים הללו ואין הצדקה למחירים המופקעים שלהם בכל הרשתות.

בעקבות ההתנהגות הצרכנית המעוותת שלנו שנכונה גם לתחומים אחרים בחיינו, נוצר אצלנו בבית עומס של צעצועים שאין בהם צורך. תחשבו כמה כסף, כמה מקום וכמה טרחה היינו חוסכים לעצמנו אילו היינו קונים כמות מינימלית ואיכותית של צעצועים. תאמינו לי שאני מדברת מניסיון, יש לי ארבעה ילדים וכמות הצעצועים שהצטברה אצלנו יכולה להספיק לגן שלם.

בימים אלו אני עסוקה בסינון ופינוי הצעצועים הסתמיים והשארת מספר מצומצם של צעצועים ומשחקים בבית. את הצעצועים המיותרים הללו, אני תורמת באהבה לשכניי, שלהם יש צורך אמיתי בהם. הפעולה הזו מפנה מקום בבית ובעיקר מקום בנשמה. זה גורם לי לחשוב גם על תחומים אחרים בחיים שגם בהם אנו צורכים יותר מידי. גם שם כדאי לעשות סדר בבלגן ולהגדיר מחדש את ההתנהגות הצרכנית שלנו. המשפט הידוע "פחות זה יותר" נכון לכל התחומים ולכל המינימליסטיים שבינינו.

כתוצר לוואי מהפינוי למד בני הקטן להיפרד מכמויות אין סופיות של צעצועים מיותרים, הוא למד להבדיל בין מה שחשוב לו להשאיר לבין מה שאפשר לתרום ולחלוק עם אחרים. כך הרווחנו גם פעולה חינוכית-ריגשית.

מצוקת הדיור (על קצת המזלג) כסמל לחוסר השפיות בחיינו

מצוקת הדיור לא תיפתר, יש מספיק גורמים שמעוניינים שהמצב יישאר כמו שהוא. כי אם לא, הם יהיו פחות עשירים, נקודה. זה נכון להרבה תחומים אחרים שעוררו את גל המחאות החברתיות האחרון, אך אדבר כאן בכלליות על הסמליות הנסתרת שבמצוקת הדיור.

אנו צריכים לשאול את השאלה למה אנחנו צריכים לגור בדירות גדולות או בבתים פרטיים ולקחת משכנאות ענקיות כדי לממן את חיי המותרות של אלו שקובעים את המציאות המעוותת הזו.

השאלה הזו לא צריכה להישאל מתוך עמדת נחיתות או כניעה לשליטי הכלכלה אלא כסוג של התנגדות למציאות הבלתי אפשרית הזו במטרה לפתח גישה אחרת לחיים.

כשאנחנו לוקחים משכנאות ענק אנחנו בעצם משתעבדים לבנקים ולקבלנים שקובעים עבורנו דרך חיים שאנחנו לא באמת רוצים. שעבוד זה בא לידי ביטוי ע"י שעות עבודה אין סופיות שפוגעות בחיי המשפחה שלנו מכיוון שגידול ילדינו נעשה ברובו ע"י אנשים זרים (מטפלות וצהרונים). אנחנו הופכים להיות חלק מחברה מעוותת שסולם הערכים שלה סובב סביב כסף ורכוש. אז מתי בעצם אנחנו חיים באמת?

כדרך חיים אלטרנטיבית אפשר לבחור לגור בדירות יותר קטנות שדורשות תשלום נמוך יותר. מעבר לפתרון של דירות קטנות יותר ניתן לבחור בפתרונות דיור חלופיים (קצת קיצוניים יותר) כמו בניית יורט או לגור בקרוואן. במבט ראשוני פעולה זו יכולה להתפש כפחות נוחה, אך למעשה היא זולה יותר וכפועל יוצא מכך אנו נדרש לעבוד פחות ויישאר לנו יותר זמן לחיות באמת את הדברים והרגעים החשובים - להיות יותר עם האנשים האהובים עלינו ולעשות את הדברים האהובים עלינו. צעד זה אמנם נראה קיצוני, אך גם חיינו עכשיו מתנהלים בקיצוניות מטורפת. בזבוז משווע, מרוץ בלתי נלאה אחר כסף וסטטוס, וחומרניות יתר הם גם צעדים וערכים קיצוניים ביותר אך מכיוון שאנחנו מחונכים וגדלים לתוך מציאות קיצונית זו, היא נראית לנו מובנת מאליה, טבעית ונורמטיבית וכל ערעור קל עליה מסתמן כמרדני, מרחיק לכת ומוזר.

אנחנו לא צריכים להיות קורבנות של תאגידים ושל אנשים עשירים שרוצים לשמר את המצב הבלתי אפשרי שבו שרוייה כלל האוכלוסייה.

אנחנו צריכים לשאול את עצמנו שאלות מהותיות על הדרך שבה אנחנו חיים ועל החינוך וההגיון המוזר שהושרש בנו ולחשוב על דרכים שבהן נוכל לחיות את חיינו כפי שבאמת היינו רוצים.